נכון שיש את הדלתות הכבדות האלה שכשבאים לפתוח אותן שואלים מי בנה את זה כל כך כבד 

איך אפשר בכלל לפתוח את זה

אז זה הלב שלי

אני פשוט רוצה שידעו שגם אני עצובה אני באמת עצובה ואני עצובה המון פעמים

אבל אני לא רוצה שזה ימנע ממך לקום וללכת אם אתה מרגיש שאתה צריך או (אפילו) רוצה

אני ממש רוצה להיות הבנאדם הזה שלא עושה דרמות ולא נפגע ולא כואב לו 

אבל אני לא באמת מצליחה לא להפגע או לכאוב אז אני פשוט שותקת ולא אומרת לך

ידעתי שלא באמת תוכל לעמוד בזה אבל אני חושת שזה בעיקר אצלי, אני לא צריכה להסתפק במועט

ואני באמת צריכה שישקיעו בי כי יש לי כל כך הרבה להשקיע,

ידעתי שאתה לא שם אבל חבל שאין לך את הכוחות להשקיע במשהו שהוא מעניין ונעים

עכשיו לפחות כשזה נגמר אני לא צריכה לפחד כל הזמן שזה יגמר ושתלך כי הלכת

עכשיו הכל גורם לי לבכות

אני לא יודעת אם קרה משהו לכושר העמידות שלי

אם קרה משהו לחוזק שלי

תמיד הייי בחורה חזקה

אני רוצה לחשוב שתמיד הייתי בחורה חזקה

אבל עכשיו הכל גורם לי לבכות

ואני כותבת בדיוק אותו דבר כל פעם שאני כבר כותבת

אני יודעת לחזות תסריטים של סדרות כמעט טוב כמו שאני יודעת בדיוק איך אנשים הולכים להגיב

למרות שיכול להיות שאני כבר לא באמת יודעת לחזות

יכול להיות שאני לא צריכה לעשות רק סדר בחברים שלי

יכול להיות שאני לא צריכה לדבר בכלל עם אף אחד

יכול להיות שאני צריכה להבין למה הכל גורם לי לבכות

אני חושבת שאני אולי עייפה מדי מכדי לעשות את זה

אולי אני עצובה מדי מכדי לעשות את זה

אולי כבר לא אכפת לי מעצמי מכדי לעשות את זה ואני פשוט אמשיך לבכות

אני כנראה צריכה להפסיק להרגיש פתטית כשאני בוכה ולקבל את זה שזו מי שאני עכשיו

עכשיו אני בנאדם שהכל גורם לו לבכות

עכשיו אני בנאדם שלא יודע לספור כמה אנשים מכירים אותו

זה כל כך קל להסתכל ולהגיד שיש לי אופציות ושיש הרבה אנשים שאולי אוכל להיות איתם

אבל אף אחד לא בחר בי לאחרונה

לא מבחינה רומנטית

דני בחרה בי ואריאל צריכה אותי ויש עוד כמה אנשים שקצת אכפת להם

אבל אני לא באמת מדברת על עצמי

ואני לא נותנת לאנשים להכנס

אני הבנאדם הזה שנועל את הדלת ואומר לאנשים למה לא הגעתם

עכשיו אני הבנאדם הזה

עכשיו אני הבנאדם הזה שאם אני אראה עוד פרידה או אחווה עוד פרידה אני לא אוכל לעמוד בזה יותר

אבל אני יודעת שאני אוכל לעמוד בזה

אני פשוט אמשיך לסחוב את כל הבנאדם הזה שאני עכשיו

ואני אעמוד בזה

הלוואי שלא הייתי צריכה רק לעמוד בזה

הלוואי שהייתי משתתפת הלוואי שהיו בוחרים בי

למרות שאני כבר באמת מתחילה לחשוב שאין לי מה לתת

מה כבר יש לי לתת

תמיד יש לי לתת

אני הבנאדם הזה שתמיד יש לו לתת

ואני גם הבנאדם הזה שהכל גורם לו לבכות

הכל מרגיש כמו פצע פתוח

אני לא יודעת אם לחפור בו או לתת לו להתחיל להחלים

אני אומרת רק להתחיל להחלים כי אי לא חושבת שאפשר להחלים

אני לא חושבת שאפשר להחלים אף פעם באמת

אני חושבת שמה שכואב ימשיך לכאוב, הוא פשוט יעשה את זה רק לפעמים

כשאת לבד

כשאת מרגישה לבד, לפחות

זה לא תמיד תלוי בכמה אנשים יש שם לידך

או בכמה אנשים רוצים להכיר אותך

כי שום דבר לא באמת מחלים

וכולנו רק סוחבים איתנו כל מיני פצעים פתוחים

בוחרים את מי להראות לאחרים

בוחרים יותר טוב את מי מהם לא

משאירים אותם קרוב, בלב, כואב, שורף למעלה או בכאב עמוק כזה

של בכי בשקט בלילה

של בכי כשאת ליד אנשים

של בכי כשאת כבר חושבת שאת בסדר

של בכי כשאת יודעת שלא

כי הכל כואב, והכל מכאיב, אבל לא כל הזמן

רק כשאת צריכה שלא יכאב

רק כשאת צריכה שמשהו יחזיק לך את הראש מעל המים

אז הם יוצאים החוצה והם מחזיקים לך את הראש

מעל המים, אבל צמוד לצוואר

כל כך צמוד לצוואר

כל הזמן הזה חשבתי שהיה לי משהו בגרון

אבל אלה היו הפצעים הפתוחים מבחוץ שהכאיבו לי

ואני לעולם לא אדע להסביר את הפער הזה

את הפצע הזה שנפתח כמעט כל לילה

את הפצע הזה שלרוב לא נפתח כשאני עם אחרים

את הפצע הזה שלא נפח כשאני עם מישהו במיטה, אבל הוא כן נפתח כשאינ לבדי

(הוא כבר נפתח כשהייתי עם מישהו במיטה, זה כאב באותה המידה)

אני לעולם לא אבין את הפצע הפתוח הזה שיצרתי בעצמי, שגורם לי לא לגלות לאף אחד מי אני, מה אני חושבת ומה אני מרגישה

ואני מרגישה

אני מרגישה הכל

וגם כשהכל רק עובד לידי אני מרגישה אותו

את ההכל הזה

פותח עוד פצעים

קטנים

הרבה זמן לא היה לי לילה רע, הרבה זמן הפצע הזה לא נפתח. פעם ידעתי להיות לבד

אני חושבת שגם היום אני יודעת

אבל פעם באמת הייתי לבד, ועכשיו אני לא

וזה פשוט יוצר עוד פצע פתוח - הלבד בביחד הזה

אני לא יכולה עם המתח הזה

הפגיעות הזו

חוסר הוודאות הזו

כל כך הרבה פצעים קטנים ואני לא נותנת להם להחלים

יש גם טוב יש גם טוב

יש

יש טוב

אני יודעת אותו

אני יודעת להרגיש אותו יכולה

להחזיק אותו, כשיש אותו

אבל כל עוד אני מרמה הפצעים פתוחים

גם כשלא רימיתי הפצעים פתוחים

אתה צריך ללמוד מה לעשות איתם

מתי להאכיל אותם ומתי להשקות אותם

איך לחיות איתם

זה בסוף תמיד עניין של הרגל עניין של אימון

אני פשוט לא חושבת שיש לי כוח

וכל כך קל לתת להם לגדול

ולבלוע אותך ולהקיא אותך החוצה

אבל אחרי כל כמה פעמים כאלה אני חוזרת לטפל בהם

ולהשקות אותם

וזה מרגיע אותי, עד שאני נהיית עצובה שוב

הלחץ הזה על הצוואר

אם הוא רק היה יורד קצת למטה

ומחזיק לי את הלב חזק כמו

שהוא מחזיק לי את הצוואר

(זה הכי אמיתי והכי נורא לקרוא את זה)

בוא נלך לישון / (פאקינג נכה)

אני עייפה

בוא נלך לישון ונחשוב על זה

מחר

בוא נלך לישון ונחלום על זה

נלך לישון ונחשוב על זה כשיהיו לי את התשובות

אני יודעת לחשוב על דברים רק כשאני יודעת את התשובות

אני מפחדת מדי לחשוב בלעדיהן

נישן וכשנקום וכשיעבור זמן אז אני אדע (אני חושבת)

איך לחשוב על זה

ואולי כשאני אדע איך לחשוב על זה אז אני גם אדע

איך להרגיש את זה

ואולי

כשאני אתחיל להבין איך זה מרגיש

אז אני אוכל גם להתחיל להרגיש

בטוחה.

אני יודעת שלא אהבת אותי

ויש לזה מקום של כאב מוחשי

אצלי

אז איך אהבתי אותך כל כך

כשידעתי גם אז

כשהיית מרוחק

כשהחור בלב שלי רק הלך וגדל

והייתי מסתכלת בתוכו ורואה רק חלל

לא שינה לי להרגיש נאהבת

זו הייתה רק תוספת

וכשלא אוכלים עיקרית

מי יכול להרשות לעצמו לחלום על קינוח

(יש אנשים שמאוד קשה להתגבר עליהם)